החלטה בתיק בש"א 15326/07

1.       בקשה שהוגשה מטעם התובעת, בה היא עותרת לכך שאפסול עצמי מלדון בתביעתה שבתיק העיקרי.

          בנסיבות העניין, החלטתי לדון בבקשה מבלי להמתין לתגובת ב"כ המשיבה.

2.       בתביעתה העיקרית עותרת התובעת לסעד הצהרתי, והוא, שיוצהר כי הסכם הגירושין שנכרת בין המשיבה ובעלה אינו תקף, וכי העברת זכויות בדירת מגורים מאת המשיבה לבעלה בטלה, "וזאת כיוון שמדובר בהעברת מרמה ובהסכם למראית עין, וכי המשיב הינו עדיין בעלים של מחצית הזכויות בדירת בני הזוג".

3.       לצד כתב התביעה הגישה התובעת בקשה לצו מניעה זמני (בש"א 14226/07) בה עתרה התובעת לאסור על המשיבה לבצע פעולה כלשהי בדירת המגורים.

4.       בקשת התובעת לצו מניעה זמני נגד המשיבה נדחתה, ובהחלטתי ציינתי בין היתר:

(א)     מכיוון שבנסח הרישום הופיעה הערת אזהרה לטובת צד שלישי, שרכש את זכויות המשיבה בדירה, ולא הייתה ראיה כלשהי לפגם בתום ליבו של הצד השלישי, קבעתי כי הבקשה לסעד זמני באה באיחור, באשר לאחר מכר הזכויות, אין לסעד הזמני נפקות.

(ב)      נראה כי ההסכם בין המשיבים לא היה הסכם למראית עין, שכן אין פער בין המציאות המוצגת בהסכם ובין כוונתם הגלויה של בני הזוג שערכו אותו, ולמעשה אף פעלו לביצועו.

(ג)      הדרך החוקית לבטל הענקת נכס במרמה, כדי להתחמק מלשלם חובות לנושים, היא הדרך הקבועה בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980. זה אף המקור החוקי, המאפשר לצד שלישי להתערב ביחסים חוזיים שהוא אינו צד להם.

          מטעמים אלה סברתי, כי אין בידי התובעת זכות לכאורית לקבל את הסעד העיקרי לו היא עותרת בכתב התביעה, ומכך התבקש שאין להיעתר לבקשתה לסעד הזמני.

5.       בקשת התובעת לפסילתי באה בעקבות החלטתי הנ"ל.

          בבקשתה טוען ב"כ התובעת, כי בהחלטה הנזכרת נקבעו קביעות עובדתיות ומשפטיות מהן ניתן ללמוד, כי דעת בית המשפט נעולה ואינה ניתנת עוד לשינוי. ב"כ התובעת מוסיף וטוען, כי בית המשפט הסיק בטעות שהבקשה לסעד הוגשה באיחור, שכן מנסח רישום המקרקעין עולה באופן ברור, שהדירה עדיין רשומה על שם המשיבה, ולפיכך לסעד הזמני יש נפקות.  עוד טוען ב"כ התובעת, כי במסגרת הדיון בבקשת התובעת לסעד זמני, "הגיע בית המשפט למסקנה סופית בכל הנוגע לדיון בכללותו, ולפיה, הדרך החוקית לבטל הברחת נכסים היא לפי פקודת פשיטת הרגל בלבד, וזאת אף על פי שהובא בפני ביהמ"ש פס"ד מנחה לפיו הסכם שנועד להבריח רכוש ניתן לבטלו במספר עילות (כפי שנקבע בה"פ 156/05 99/05 תורג בע"מ נ' ש' א' ותלם יאיר) והליך לפי פקודת פשיטת הרגל הוא רק אחת הדרכים".

6.       ראשית אבהיר, כי דעתי אינה נעולה על דבר, והתובעת מוזמנת לנסות ולשכנע אותי, במסגרת ההליך העיקרי, כי יש להעניק לה הסעד המבוקש על ידה. כלל הוא, כי בבקשות לסעד זמני, על בית המשפט לבחון, בין היתר, הזכות הלכאורית של המבקש, וכך עשיתי במקרה שלפני, וברור כי בהחלטה הנוגעת לסעד הזמני, כל הקביעות העובדתיות והמשפטיות הן קביעות לכאוריות, העשויות להשתנות לאחר שמיעת הראיות מטעם הצדדים וטענותיהם במסגרת ההליך העיקרי. ממש כשם שהחלטה, המקבלת בקשה לסעד זמני, אינה מלמדת על כך שהתביעה העיקרית תתקבל, כך החלטה הדוחה בקשה לסעד זמני, אינה מלמדת על כך שהתביעה העיקרית תידחה.

          הנני סבור, כי הדברים שנכתבו בהחלטתי, היו דרושים לשם הכרעה בבקשה שהייתה מונחת לפני, ולא חרגו מעבר לעניינים שהיה צורך לדון בהם באותה החלטה, ואין שופט נפסל על שום דברים שהיה עליו לכתוב בהחלטה, אותה היה עליו לתת במסגרת מילוי תפקידו כשופט (וראה: ע"פ 500/75 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 208 (1975)).

7.       התובעת זכאית להניח שטעיתי, ולהעמיד ההחלטה למבחן ערכאת הערעור (ואכן כך עשתה), ובהקשר זה אזכיר שתי נקודות:

(א)     גם אם הזכויות בדירה עדיין רשומות על שם המשיבה, הרי אין מחלוקת כי נכרת הסכם למכירתן לצד שלישי, ואף התובעת עצמה מציינת זאת בסעיף 11 לבקשתה להטיל עיקול זמני שהגישה בתיק בש"א 14312/07.

(ב)      פסק הדין המנחה עליו סומכת התובעת טענותיה, הוא פסק דין של בית המשפט המחוזי, ואין הוא בגדר תקדים מחייב. אודה, כי לפחות בשלב העכשווי דעתי שונה מהדברים שנאמרו בפסק הדין, בנוגע להליך הנכון שהיה על התובעת לנקוט בו כצד שלישי המבקש להתערב ביחסים חוזיים שבין שני צדדים אחרים, והנימוקים לכך הובאו בהחלטתי. כאמור, התובעת זכאית להעמיד את הדברים למבחן ערכאת הערעור, וכן מוזמנת היא לשכנע אותי בנכונות טענותיה. 

8.       לפיכך, ולאחר ששקלתי טענות ב"כ התובעת, הנני סבור שהבקשה שלפני אינה מגלה עילה לפסילתי מלדון בתובענה שהגישה התובעת בתיק העיקרי.

9.       אשר על כל האמור לעיל, הנני דוחה את הבקשה.

ניתן היום, ט' בחשון, תשס"ח (21 באוקטובר 2007), בהעדר הצדדים.